צור קשר

כניסה לחברים רשומים

 
חפש את המטמון
4 - טג"ח
3 - מלך הגונגל
1

מעבר לקטגורית עילית - טור ערד

מעבר לקטגורית עילית - טור ערד (הגדל תמונה)

אליפות הארץ הייתה התחרות האחרונה שלי בקטגוריית ה"מסטרס". מיד לאחר מכן שלחתי בקשה לאיגוד האופניים הישראלי לעבור לקטגורית העילית. ה"באסה" שאותה לקחתי איתי מאליפות הארץ רק הגבירה את המוטיבציה שלי להמשיך ולעלות ברמה.

 

ושוב אני מדלג כשלושה וחצי חודשים קדימה לתחרות האחרונה שהשתתפתי בה בעונת 2010.

 

טור-ערד ה-3:
עכשיו אני כבר בעילית. אני במגרש של "הגדולים" ואני לא מתכוון לגיל או לגודל הפיזי... 
זו פסגת הכושר השלישית והאחרונה שלי לעונת 2010. הגעתי אליה בדיוק על-פי התוכנית, הכושר שלי בשיאו העונה.

את טכניקת הטיפוס שיפרתי מאוד, מעקב הנוזלים והקלוריות שלי במהלך התחרות גם הוא השתפר והשתפשף מעט.

לצערי הביטחון העצמי שלי (יחד עם הניסיון) בישיבה בפלוטון לא משהו בכלל. הדבר עוד החמיר אחרי ההתרסקות התחרותית הראשונה שלי ב"סובב ווינר כיכר המדינה" שבועיים קודם לכן (עם סלבה השלום... אך עם האופניים לא).

למה צריך לדעת לשבת בפלוטון? כי רק ככה אתה מוגן מהרוח ומצליח לעמוד בקצב, מה גם שישיבה ב"זנב" הפלוטון ולא בשלישו הקדמי בעלת סיכוני התרסקות גבוהים יותר. 

14/10/2010 – קטע מס '1 – PTP (point to point(– מ"מועצה אזורית מגילות" ל"נווה זוהר". 77 ק"מ.
הזינוק היה בסביבות 14:30 והחום היה די כבד, כ-40 מעלות!

המסלול הוא מישורי כמעט כל הדרך עד נווה זוהר, מלבד עלייה של כקילומטר אחד באמצע עם שיפוע של 6%.

שמה היה ה"סינון" בפלוטון.

ליאור ביטון, אנדריי ביאליקוב, ירין שריקר ואני (ארבעתנו מקבוצת NCC) החלטנו שאנחנו שומרים על עצמנו ועל הכוחות שלנו במיוחד לשלב מס' 4 של הטור... השלב של "מעלה עקרבים". וככה גם פעלנו בשטח: ישבנו מאחורה ורובנו לא יצא לשום הובלה או בריחה.

פה ושם ירין, ליאור ואנדרי כן הוציאו את הראש מעל המים אבל בסך הכל שמרנו על פרופיל נמוך.

חוץ מזה מי בכלל מסתכל על NCC כאשר TACC ו-VCI מנהלות קרב ענקים ביניהן.

קטע מס' 1 עבר בשלום. מלבד ירין שהתעכב בגלל בעיות טכניות אנחנו סיימנו בדבוקה הראשונה שחצתה את קו הסיום.

אך החום הכבד נתן אותותיו והרבה מאוד מהרוכבים סיימו עם עוויתות ושרירים תפוסים באותו יום.

למזלי הדבר לא כל כך השפיע עלי כי הצלחתי לשמור על מאזן המלחים והנוזלים שלי תקין במהלך כל ה- 02:01:01 של הרכיבה. סיימתי במקום ה-34 מתוך 76 ובהפרש של כ-30 שניות מהמוביל במהירות ממוצעת של 38.2 קמ"ש. 

15/10/2010 – קטע מס' 2 – קריטריום ערד – תחרות של 45.2 ק"מ בהקפות של 2.12 ק"מ כל אחת עם 2 פניות פרסה חדות.

 זה סוג של תחרות שהטכניקה שלך בסיבובים יכולה לקבוע בין אם אתה נשאר בפלוטון או שאתה נשאר על האספלט.

וכמו שאמרתי אני נוטה יותר לכיוון האספלט.

אבל זה עבר בשלום ואפילו הרגשתי מספיק טוב כדי לצאת לבריחה של 5 הקפות ולקחת בונוס של נקודות ספרינט בהקפה ה-15.

 

ההרגשה של היציאה לבריחה היא מדהימה.

דמיינו שאתם נעמדים על הפדלים שלכם ובורחים לדבוקת רוכבים של כ-80 איש שעובדים יחד כדי להשיג ולתפוס אתכם.

האדרנלין בשמיים, אתם במרכז העניינים של הצופים והרוכבים ויש אפילו סיכויי (בד"כ קלוש) שתיקחו איזה מקום טוב על הפודיום. אז באותו היום הרגשתי חזק והיה בא לי להכניס קצת פלפל לחוויה התחרותית שלי. 

 סיימתי את הקטע במקום ה-22 מתוך 73 שזינקו, בזמן של 01:15:40 עם הפרש של 2:09 דקות מהמוביל. המהירות הממוצעת שלי הייתה 34.09 קמ"ש.

זה היה יום שישי השעה בערך 10:30 בבוקר.

אנדריי, ליאור ואני צריכים למצוא מקום לנוח ולהתאוששות אחרי מרוץ הקריטריום בערד.

הבתים שלנו הם במרחק של כשעה נסיעה והקטע השלישי בטור מתחיל בצומת "חתרורים" בשעה 14:48, אין זמן לבזבז.

עושים סיבוב קצר בעיר ומגיעים למתחם השוק הנטוש.

מצוין. מחנים את הרכבים אחד ליד השני, פורסים מזרונים ונופלים לשעתיים של נמנום בחום של כ-35 מעלות בצל וללא רוח.

נשמע לא כיף במיוחד אבל זה רגע שאני לא הולך לשכוח לאורך הרבה מאוד זמן (בקטע חיובי).

כמובן שפה ושם פותחים עיניים, מרביצים כמה שלוקים של מים ומיץ תפוזים, דוחפים איזו פחמימה וחלבון וחוזרים למצב מאוזן. 

 

15/10/2010 – נג"ש קבוצתי – מצומת "חתרורים" דרומה 16 ק"מ וחזרה, סה"כ 32 ק"מ.

אנדריי לא הרגיש מאושש במיוחד אחרי המנוחה בשוק של ערד. הדבר היווה בעיה בגלל שהוא, ליאור ואני אמורים להכתיב את הקצב בזמן הנג"ש.

אנחנו מכנסים את 6 חברי הקבוצה (מלבד אנדריי, ליאור, ירין ואני הצטרפו אלינו עוד 2 חבר'ה מקבוצות אחרות).

האסטרטגיה היא כזו: עובדים על 90% מהיכולת כאשר אנדריי מכתיב את הקצב. אם מישהו לא עומד בזה הוא לא עולה להובלה או שהוא נושר (כמובן מלבד אנדריי, ליאור ואני שחייבים לסיים יחד).

דבר נוסף שהחלטנו שחייבים לעשות תוצאה "מכובדת" אבל לא לנסות ללכת על המקומות הראשונים כדי לשמור כוח לשלב האחרון בטור.

זינוק! אני מוביל ראשון.

אנחנו בירידה ואני טס על איזה 65 קמ"ש והחבר'ה מאחורי, צמודים אחד לגלגל של השני כמו קרונות של רכבת.

פתחתי חזק, חזק מידי לצערי. הירידה קצת גרמה לי לאבד את החוש של שמירת האנרגיה. עוברות בערך 10 דקות ואני צועק לליאור להאט בגלל שאנחנו מתחילים כבר להתפרק (אחד הרוכבים כבר נשר וחזר אחורה).

אנחנו עם הפנים לרוח, הירידה נגמרה ועכשיו אנחנו מתגלגלים בעליה מתונה עד הסיבוב של הקילומטר ה-16. בשלב מסוים גם ירין נושר מאחורה אבל ממשיך לרכוב את המסלול. עכשיו אנחנו ארבעה כאשר רוב עבודת ההובלה נופלת על ליאור ועלי בגלל שאנחנו מרגישים קצת יותר טוב מאנדרי והבחור הנוסף. סוף סוף מגיעים לסיבוב. בשלב זה התאוששנו קצת וליאור לוקח את ההובלה בירידות.

הוא מוביל אותנו במהירות מטורפת של 76.6 קמ"ש! אבל זה נגמר מהר יחסית ושוב אנחנו מתחילים לטפס.

הפעם לכיוון קו הסיום.

חצינו את קו הסיום (אנדריי, ליאור ואני) בזמן של 00:55:57 דקות עם מהירות ממוצעת של 34.32 קמ"ש. התברגנו למקום השביעי מתוך 11 הקבוצות. 

 

16/10/2010 – PTP – "מעלה עקרבים".

יוצאים מ"נווה זוהר" בשעה 06:15 בערך, דרך צומת "עין חצבה", ל"מעלה עקרבים", "מפעלי רותם", צומת "צפית", צומת "חתרורים" וערד. סה"כ 131 ק"מ עם 2 טיפוסים טובים.

היה יום חם וידענו שנזדקק להרבה בקבוקי מים בדרך.

דאגנו להציב את אבא שלי ואת יעקוב (גם כן מ-NCC) בפסגת "מעלה עקרבים" מכיוון שלרכבי הליווי לא תהיה אופציה להתקרב אלינו מהרגע שנתחיל את הטיפוס ועד הפנייה ימינה למפעלי רותם, שזה יוצא יותר מידי זמן בלי מים.

האווירה קצת מתוחה בחימום שלפני הזינוק.

זה הקטע האחרון שאליו התכווננו כולנו. לצערנו אנדריי מגיע כנראה מיובש עוד מהנג"ש של יום לפני ומודיע לנו שהוא מרגיש "על הפרצוף". ליאור, ירין ואני מרגישים טוב.

 אחרי כמה דקות עיקוב השופט נותן בזמבורה ואנחנו מתחילים להתגלגל אחרי הרכב של השופט הראשי במה שנקרא "זינוק מתגלגל".

השופט מוריד את הדגל די מהר ואז זה מתחיל...

הפלוטון מעלה הילוך כדי לעשות ניעור וניפויי ראשוני. בדרך כלל זה לא עובד ואחרי כמה ק"מ הקצב מתייצב וכולם רוכבים בדבוקה אחת.

פה ושם מישהו יוזם בריחה. אבל היא נסגרת די מהר.

המאבק המרכזי מתנהל בין קבוצות VCI ו-TACC (בנוסף לניב ליבנר מקבוצת Israel Go Pro), שהן הקבוצות המובילות בטור ובכלל בארץ.

באיזשהו שלב אנחנו מתקרבים לצומת "הערבה". הצומת נמצאת על מעין גבעה וזה נראה לי די ברור שהקצב הולך לעלות כדי לנסות ולסנן רוכבים חלשים או מותשים.

קצת לפני תחילת העלייה אני עוזב את "המקום הבטוח" שלי בזנב הפלוטון ועולה לשליש הקדמי. פתאום זה מגיע והקצב קופץ, בדיוק כמו שצפיתי, ליאור ואני עובדים חזק כדי להגיע לקדמת הפלוטון.

כמה רוכבים איטיים יותר חוסמים אותי ואני כמעט ומאבד את המובילים.

עכשיו נוצרו 2 דבוקות רכיבה והקצב טיפה עלה.

ההתקפות על הפלוטון שוב חזרו. כל פעם שמישהו פרץ להתקפה מישהו מקבוצה יריבה דאג להתריע על כך בקריאות: "אופ אופ אופ אופ...!".

חזרתי כמובן לזנב הפלוטון והמשכתי לשבת שמה, מוגן מהרוח ומהפלוטון.

באיזשהו שלב בדרכנו דרומה על כביש 90 הדבוקה שהתנתקה בצומת הערבה מצליחה להגיע אלינו, זה ברור שהם עבדו קשה מאוד כדי לגשר על הפער הזה וכנראה יהיה להם עוד יותר קשה בהמשך.

לקראת צומת "עין חצבה" הרבה רוכבים התחילו לרדת לזנב הפלוטון כדי שתהיה גישה נוחה יותר לרכב הליווי כדי להחליף בקבוקי מים ואיזוטון ריקים ולהתכונן ל"מעלה עקרבים" ההולך ומתקרב.

ליאור ואני קוראים לרכב שלנו.

ברכב יושבים הראל ואודי, גם כן מהקבוצה, והם עושים עבודה מדהימה של עקיפת שאר רכבי הליווי וחלוקה מדויקת של הבקבוקים ששמנו להם ברכב לפני הזינוק.

אני מחליף את שני הבקבוקים שלי שכבר התרוקנו כמעט לחלוטין.

את שארית המים מהבקבוק הגמור אני שופך לעצמי על הראש וזה מרגיש מדהים, לרגע החום פשוט עוזב אותך והרוח באמת מקררת ולא מחממת כמו בתנור טורבו.

 

עכשיו, אחרי הפנייה ימינה בצומת "עין חצבה", הקצב ירד למשהו איטי ולא ברור.

בפלוטון פתאום יש הרגשה מתוחה, יש שקט, כולם מכינים את עצמם גופנית ובעיקר נפשית.

הרוח בדיוק מלפנים וכל הרוכבים פרושים בטור ארוך.

עוברים 7 ק"מ אחרי שפנינו בעין חצבה ואני יודע שעכשיו זה הזמן שלי לקחת ג'ל אנרגיה...

עוד כ-15 דקות אנחנו מגיעים לטיפוס הראשון של היום. מישהו מצביע לכיוון צפון מערב ואז כולם רואים את הכביש המתפתל בזווית חדה על קיר ההר שמולנו.

יש ירידה לוואדי. אני מכיר את הירידה הזאת- בסוף הירידה, באפיק הוואדי, הכביש חסום ברובו על ידי חצץ שנסחף אליו עם השיטפונות ומיד אחריו עליה קצרה ושוב ירידה עד לרגלי המעלה.

זה השלב בו אני צריך לעזוב את זנב הפלוטון ולנוע לקדמת הדבוקה כדי להתחיל את הטיפוס עם החזקים ולא להיתקע מאחורי המקרטעים.

מגיעים לאפיק עם החצץ, אני מעביר להילוך נמוך יותר ומתכונן לעליה שאחריו...

 "פססססססס!". "שיט! תישאר רגוע יש לך גלגל רזרבי ברכב".

זה הזמן כמעט הכי גרוע שיכול להיות לפאנצ'ר, ועוד בגלגל האחורי!!!. רוכב נוסף גם כן עולה על החצץ, כמוני, ושנינו עם פאנצ'ר.

אני מגייס את כל קור הרוח שאני רק יכול ומנופף לרכב הליווי שלנו. הראל מאחורי ההגה, נותן גז (לא ברור אם בכלל הוא קיבל רשות מהשופט) ומגיע אלי אחרי כמה שניות.

אודי קופץ מהרכב כמו מכונאי מקצועי מהטור דה-פראנס וממקם את הגלגל הרזרבי שלי בדיוק מושלם. אני קופץ על האופניים וצועק לאודי: "דחף אותי, דחף אותי!".

בזמן שאני מתקשה עם החיבור לפדלים אודי מעיף אותי במעלה הגבעה הקטנה וזה נותן לי את המומנטום המתאים כדי לעמוד על הפדלים, לעקוף את כל רכבי הליווי ולהיצמד לפלוטון בדיוק רגע לפני תחילת הטיפוס לראש המעלה.

 אני מגיע לתחילת הטיפוס עם דופק מעל 170 ובלי לחשוב יותר מידי על המשקל שהתווסף אלי עם הגלגל הרזרבי ועל "איבוד" האנרגיה מהרדיפה הקצרה אחרי הפלוטון, אני פשוט נעמד על הפדלים ומתחיל ללחוץ בכוח.

"זוזו ימינה!" אני צועק תוך כדי עקיפת רוכבים איטיים יותר.

יש לי פחד מסוים להסתכל על שעון הדופק. אני מפחד שאם אראה את המספרים אני אתחיל להאט.

תת-המודע יגיד לי: "וואו, יא חביבי! זה גבוה מידי בשבילך. כדאי שתוריד קצת כדי לשמור כוח לאחר כך וגם כדי לא להתפגר!".

אבל אני לא עושה את זה. פתאום אני רואה את ירין מקדימה וזה מדרבן אותי ללחוץ עוד קצת.

מדהים כמה הבחורצ'יק הזה השתפר במהלך השנה.

אני מגיע אליו ואומר לו שישאר איתי. אנחנו ממשיכים ככה עוד כמה דקות עד שאני מתקרב לליאור. הוא וארז (שעזב את קבוצתנו לטובת קבוצת CCC). מנהלים איזשהו מאבק קטן ביניהם. 

הפסגה מתקרבת ואני מתחיל לפנטז על המים הקרים שאבא שלי הכין לי שמה. עוברים עיקול בכביש ואז אנחנו רואים מרחוק את יעקוב ואת אבא שלי בפסגה ליד האנדרטה שבראש המעלה.

שוב אני שופך על עצמי את שארית המים מהבקבוקים הריקים ומשליך אותם לצידי הדרך ואוסף מ"פאפא" את שני הבקבוקים הקרים והטריים.

אחד הדברים המעודדים יותר במהלך מרוץ קשה זה אנשים הקרובים אליך שזורקים איזו מילה קטנה כשאתה עובר אותם מיוזע כמו חזיר, אדום כמו גמבה, עם החולצה פתוחה עד למטה.

"דוואי סלביק, דוואי!"

אבא שלי מספיק לזרוק לי כשאני ממקם את הבקבוקים במתקנים שלהם על השלדה.

 זהו, מעלה עקרבים מאחורינו.

מה אנחנו יודעים? מקדימה יש פלוטון של איזה 12 רוכבים ולפניו עוד איזה 3 מובילים. טוב, התאוששות קצרה ויאללה עבודה.

כרגע אנחנו 5 רוכבים שרודפים אחרי הפלוטון הראשון. אחרי כעשר דקות מצטרפים אלינו עוד כ-3 רוכבים (שירין ביניהם) ואנחנו מתחילים לעבוד חזק כדי לסגור את הפער.

פניה ימינה לכיוון מפעלי "רותם", אני מוריד הילוך והשרשרת נופלת לי מהפלטה. בשניות שעוברות עד החזרת השרשרת החבר'ה האחרים מתרחקים ממני קצת.

השרשרת חוזרת ואני לוחץ קצת על הגז וסוגר את הפער במעלה גבעה קצרה. 

 ועכשיו זה מתחיל... כל אחד עולה להובלה חזקה של כחצי דקה ויורד לזנב כדי לנוח עד המשיכה הבאה. אנחנו עובדים באמת קשה ולוקח לנו כחמישים דקות כדי לגשר על הפער הזה מהדבוקה הגדולה הראשונה.

אנחנו תופסים אותם בדיוק מתי שמתחילות הירידות צפונית לצומת "צפית" ולכיוון צומת "חתרורים".

יש לנו איזה כמה ק"מ בודדים עד שמתחיל הטיפוס הרציני השני של היום וכמה רוכבים חזקים (ביניהם דור דבירי, אייל רהט וניב ליבנר) נותנים גז ובורחים קדימה ועד קו הסיום.

בינתיים אני שוב מתאושש ומחליט לעבוד חזק מקדימה כדי לנסות ולפרק את הפלוטון הזה לגורמים.

רגע לפני שאני מתחיל ללחוץ חזק אני מעיף מבט על ליאור ועל ירין והם מבינים מה הולך לקרות.

התוכנית מצליחה ודי במהרה אנחנו נשארים רק ארבעה כשליאור יושב לי צמוד לזנב, אחריו יריבו ארז שקד ועוד רוכב אחד.

שוב אני פותח את החולצה עד הסוף, מוריד את משקפי השמש לקסדה ותופס את הכידון בחלקו העליון (ממש כמו איבן באסו מה"ג'ירו דה-איטליה" כשהוא שורף את הכביש אל עבר הניצחון).

אנחנו מתקרבים לק"מ האחרון ופתאום אני רואה שוב את יעקוב! הוא מוסר לנו בקבוקי מים קפואים (למרות שכנראה אסור בק"מ האחרון).

זה מדהים! היה כל כך חם בטיפוס לערד וזה היה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לבקש. ליאור ואני מעבירים את הבקבוק הקפוא בינינו ואז מתיישבים ל"פיינל".

הראל, אודי ואנדריי (שבמהלך המרוץ ירד לרכב) מתקרבים אלינו מאחורה ומתחילים לעודד אותנו כמו משוגעים. אני לוחץ לפדלים את שארית כוחותיי ואז ליאור מבין שכבר לא נשאר לי כללום במיכל ויוצא למתקפה על ארז. ארז לא עוזב אותו.

כשהחבר'ה ברכב הליווי עוברים אותי אני מנסה להגביר עוד קצת אבל השרירים לא מגיבים. בינתיים ארז לא עוזב את הגלגל של ליאור עד קו הסיום ממש ובסופו של דבר גם עובר אותו לפניו.

אני מגיע בפיגור של איזה דקה מאחוריהם וירין מתגלגל גם כן עוד איזה כמה דקות אחרי.  

 

זה היה הטור הטוב והרע ביותר שלי השנה.

הוא פשוט היה מדהים. לראשונה עבדנו כמו קבוצה אמיתית (למרות שיש עוד הרבה על מה לעבוד). יכולות הטיפוס שלי השתפרו מאוד וגם כן סף הסיבולת שלי לכאב.

פאפא מצלם אותי חוצה את קו הסיום כשחיוך גדול נמרח לי על הפנים למרות שהמחשבה היחידה שלי כרגע זה לשים את האופניים בחדר לשבועיים ולא לגעת בהם עד שהתחת שלי יחלים לחלוטין מהלחץ הנוראי שהוא עבר לאחרונה.

 

לכתבות נוספות של סלבה

הדפס אותישלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד