צור קשר

כניסה לחברים רשומים

 
4 - טג"ח
חפש את המטמון
1
3 - מלך הגונגל

אליפות הארץ באופני כביש

 

אני קופץ עכשיו איזה ארבעה חודשים קדימה ומדלג על "טור-דימונה", "קריית שמונה – קצרין", "סובב טבעון", "קריטריום שבועות במודיעין", "נס הרים בעליה" ו"חץ הצפון ה-5" לאליפות הארץ באופני כביש – האליפות מורכבת מיומיים שבכל יום מרוץ אחד. ביום הראשון זו היא האליפות בנג"ש אישי (נגד השעון אישי) והיום השני זו היא האליפות ב"כביש".

 

בארבעת החודשים האחרונים הצלחתי לצבור קצת ניסיון בתחרויות אופני כביש וכמובן העליתי את רמת הכושר הגופני (והמנטאלי) שלי לרמות גבוהות הרבה יותר מתחילת העונה.

אליפות הארץ היא פסגת הכושר השנייה שלי (מתוך 3 מתוכננות) לעונת 2010. המטרה שהצבתי לעצמי זה מקום ראשון ב"אופני כביש" ומקום "מכובד" בנג"ש האישי. בשניהם לקחתי מקומות שניים ולכן גם לא השגתי את המטרה.

 

25/6/2010 – אליפות ישראל בנג"ש – מזנקים משעה 07:00 AM ואילך, רוכב כל דקה, מצומת לקיה לכיוון שומרה וחזרה (כביש 358). 10 ק"מ לכל כיוון. אני נקרא אל רמפת הזינוק. אין לי אופניים מיוחדים לתחרויות מהסוג הזה (רק הוספתי "אירובאר" על הכידון), ובטח שלא ביגוד וקסדה מיוחדים. אני מזנק כמו שאני מזנק תמיד - "לא אווירודינאמי". אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

 

"צא!" צועק המזניק, והבחור שהחזיק אותי על האופניים (כדי שאוכל כבר להיות מחובר לפדלים) עוזב ואני נעמד ולוחץ חזק. אני על הילוך גבוה ומסובב מהר, אבל לא מהר מידי כי אני מכיר את עצמי – אסור לי להתחיל חזק מידי, חומצת החלב משתקת אותי ברגע. אני מאיץ בהדרגה ומתחיל לעקוף רוכבים שיצאו לפניי. כל רוכב שאני עוקף (אפילו שהוא לא מהקטגוריה שלי) מעלה לי את המוטיבציה וה"רעב" לתפוס עוד רוכבים. לפתע אני רואה את המתחרה הקבוע שלי, ליאור אסטלין מ-" X-TEAM ", זה מדליק לי מנוע עזר נוסף ואני עף על זה! שוכח קצת שאני צריך לשמור על הכוח שלי למחר, לאליפות ישראל באופני כביש.

אני עוקף אותו קצת לפני סיבוב הפרסה של הקילומטר העשירי. מרוב התלהבות אני שוכח להאט בזמן לוחץ חזק מידי על הבלמים. הגלגל האחורי שלי ננעל והאופניים "זורקים זנב". בו זמנית הגוף "זורק" מנת אדרנלין ללב ומכין את עצמו לפגיעה באספלט... אבל המכה לא מגיעה ותוך פחות משניה אני מתעשת, מוציא אנחת רווחה ונותן גז.

אני מסיים את קטע הנג"ש של ה-20 ק"מ במהירות ממוצעת של 40.5 קמ"ש ובזמן של 00:29:51. זהו זמן שיא שלי למרחק זה עד כה. לצערי (למרות שלא תכננתי לנצח) רוכב אחר עקף אותי בשמונה שניות! באסה.

 

26/6/2010 – אליפות ישראל באופני כביש – 3 הקפות של 24.5 ק"מ סביב "בית גוברין" (סה"כ 73.5 ק"מ). מזג האויר היה מוזר: חם, מעונן עם גשם בתחילת המרוץ ורוח מערבית חזקה. וזה בחודש יוני!

אנחנו מזנקים. בראש אני חושב: "אין לך שום בעיה לקחת פה ראשון. רק תהיה זהיר, אל תצא להובלות יותר מידי וחוץ מזה יש לך את דני (מקבוצת " focus ") וליאור (מקבוצת " x-team ") שסיכמת איתם על בריחה באחת העליות לקראת הסוף. שב ואל תתבלט!". 10 דקות עוברות ודני, ליאור ואני מובילים את הפלוטון לבדנו. אף אחד אחר לא מוכן לעלות להובלה, וגם מי שכן עולה יורד מהר מאוד. איפה התכנון שלי ואיפה אני?! מסיימים הקפה ראשונה.

מהקהל אני שומע את אודי (מקבוצת NCC ) צועק לי: "יא חמור! שב מאחורה! אל תעבוד!". אני קולט את הצעקה ומנסה לעבור חזרה לעמדה נוחה, מוגנת מרוח, במרכז הפלוטון. כמה דקות נוספות עוברות ואני מתחיל שוב להשתגע. הקצב ממש איטי (הדופק שלי לא עולה את ה-150 פעימות לדקה!) כי אף אחד לא רוצה לעלות ולעבוד; במקומות רבים הכביש משובש וזה יוצר בלימות פתע בפלוטון החובבני שלנו; אני אוכל ג'ל אנרגיה ומעיף את העטיפה על הכביש. מישהו מאחור צורח עלי: "מי נראה לך יאסוף את זה?!". הוא צודק אבל באותו הרגע זה מקפיץ לי את הפיוזים.

בסופו של דבר אני אומר לעצמי: "באתי לקחת את תואר האלוף לשנת 2010 בדם, יזע ודמעות. לא בכך שאשב 73.4 ק"מ מאחורה כמו איזה ממזר ואתן ספרינט סיום 'מרשים' בלי להתאמץ בכלל, במאה מטרים האחרונים...!"

שוב אני מקדימה; שוב דני, ליאור ואני מנסים להתקיף בכל עלייה, שוב הפלוטון לא נותן לנו לברוח (אבל גם מפסיק לעבוד כשאנחנו "נאכלים" על-ידו) ושוב אני ממשיך לאבד כוח רב בגלל שאני לא יודע לשבת בסבלנות ולחכות לקילומטרים האחרונים כשכולם כבר עייפים. ככה אני סוחב 95% מהתחרות – מקדימה, סופג את הרוח בשביל כולם.

זה אולי נשמע קצת "הרואי" אבל רוכבי אופניים ישר יבינו שיש פה עניין עם טירון ירוק, דג רקק שהגיע זה עתה לבית הכלא ולא מבין למה כולם מחייכים אליו.

אנחנו מגיעים לגבעה האחרונה בסיבוב השלישי ואני מתכונן לפרוץ להתקפה נוספת (כמו שני הסיבובים הקודמים) ולנסות לשבור עוד כמה רוכבים מאחורה. אבל הפעם ליאור מפתיע אותי ותוקף ראשון. מיד אני מזנק אחריו. אני מעיף מבט לאחור ואני רואה את דני מגשר אלינו ואת הפלוטון נאבק לעמוד בקצב. "אולי בכל זאת הפעם זה יצליח". חיוך. שלושתנו עובדים יפה. כל אחד מושך כמה עשרות שניות ויורד אחורה לשבת על הגלגל של הרוכב שלפניו. עכשיו הדופק באמת גבוה והאווירה מאוד מתוחה. ואז זה מגיע... דני מדווח שהפלוטון כבר כאן! הם תפסו אותנו שוב!

 

נשארו רק כמה מאות מטרים בודדים עד קו הסיום ואני נאבק להישאר בקדמת הפלוטון כדי לנסות ולבלום בריחות של רוכבים שישבו ונחו כל התחרות. אני מתחיל לזגזג על הכביש כדי שלאף אחד לא תהיה הזדמנות מספיק טובה לפרוץ. פנייה חדה ימינה ואנחנו ב-300 מטרים האחרונים. אין לי כבר כוח לספרינט סיום ואני רק מקווה שגם לשאר הרוכבים אין. אבל כנראה שאני לא כזה בר מזל ומישהו מזנק מהפלוטון בליווי זעקת קרב איומה: "אההההה!!!!!". הנה זה מתחיל... כולם נעמדים על הפדלים ולוחצים ממש חזק. הפלוטון נפרש לרוחב כל הכביש (העובר בצומת בית גוברין). "שיט! אין סיכויי שאני מוותר לחתיארים האלה!".

ואז... בלי שום קשר לעולם שאנחנו נמצאים בו... בשלבי סיום מתקדים אלה של התחרות, מגיח ג'יפ מעבר לפינה וכמעט מעיף לנו את הלחמניות של התחת לכל הכיוונים. חריקת בלמים, ריח גומי שרוף והרבה מן הרוכבים נעצרים בשיא הספרינט אבל אף אחד לא נפגע למזלנו (לא ברור למה המשטרה נתנה לג'יפ לעבור כאשר כל שאר התנועה מוקפאת).

חזרה לספרינט – למזלי אני הייתי בצד השני של הכביש והתקרית לא עצרה את התנופה שלי. השרירים שלי עכשיו כבר עובדים על חומר דלק מהסוג הרוחני, כי גליקוגן מזמן כבר אין לי וחומצת החלב מזמן כבר "נושכת" לי את הארבע ראשי מבפנים.

דביר (מהקבוצה שלי) חוצה את קו הסיום לפני. בהובלה של 3 מאיות-השנייה בלבד!!!. "איזה מזל שזה הוא ולא מישהו מקבוצה יריבה".

 

בסופו של דבר יצאתי מבואס מכל הסיפור עם הפלוטון "הלא מקצועי" שלא עובד (לא שאני איזה לאנס ארמסטרונג עם המון נסיון תחרותי), וגם מחוסר הניסיון שלי בלשבת מאחורה ו"לנוח"... ובעיקר מהמקום השני.

 

לכתבות נוספות של סלבה

הדפס אותישלח לחברהוסף תגובה
עבור לתוכן העמוד