צור קשר

כניסה לחברים רשומים

 
1
3 - מלך הגונגל
4 - טג"ח
חפש את המטמון

רומן דו-גלגלי, או: "איך לעזאזל נכנסתי לזה?"

את אופני השטח ה"רציניים" שלי רכשתי באזור נובמבר 2006. Merida Special Edition אדומים, עם זנב קשיח ובולמי דיסק הידראוליים.

 

כן, תחילת דרכי בתחום האופניים הייתה בתור "שטחון" (רוכב שטח) ולא כ"כבישון", מה שאני עכשיו. לקראת סוף המסע בהודו והחגיגות בתאילנד, הלכו והתעצמו געגועי לאופני השטח האדומים שחיכו לי במחסן שליד הבית. באותו היום שחזרתי לארץ קניתי צמיגי שטח חדשים ויום למחרת כבר קרעתי את שבילי המדבר הצחיחים. ההרגשה של הרכיבה לבד במדבר היא מדהימה... אני תמיד מוודא שהפלאפון כבוי בזמן הרכיבות שלי, כדי ששום דבר לא יוכל להוציא אותי מהריכוז ומהשלווה שנכנסים אליהם בזמן הדהירה על הגבעות של רמת-הנגב.

 

עברו כמה חודשים, הכושר עלה בהדרגה, ואט אט הופיע הרצון להיכנס לתחום התחרותי. אבל בשביל זה לא מספיק לרכוב רק פעמיים-שלוש במהלך השבוע. הבעיה היא שלא תמיד יש זמן וכוח לצאת לרכיבות שטח באמצע השבוע, במיוחד לא אחרי העבודה בקיבוץ. הגעתי למסקנה שכדי להגיע לכושר תחרותי טוב אני צריך להוסיף עוד איזה אימון או שניים על אופני כביש! אומנם זה סתם חארטה ומשעמם (מה מעניין בלרכוב על כביש? הכל מרגיש באותו הקצב, אין הרבה עליות וירידות, מלא מכוניות שמתות להעיף אותך מהשוליים... למה?!), אבל זה אימונים שיותר קל להתארגן אליהם ואתה משיג את המטרה ביתר קלות.

הלכתי וקניתי אופני כביש יד מיליון בערך, מבחור עיוור אחד (טכנאי אופניים מדהים למען האמת, אתם צריכים לראות איך הוא עובד... הכל לפי מגע ושמיעה. הוא כיוון לי את ההילוכים בדיוק מפליא רק לפי ה"קנאקים" של השרשרת!). אלה היו אופניים של חברת Colombus מדגם Pinta 1492. אלה אופניים משנות השמונים בערך, משהו כבד כזה מברזל, עם ה-stem (החלק שמחבר את הכידון לשלדה) של פעם... בקיצור, רכב אספנות (דרך אגב הם עדיין אצלי).

 

על הרכיבה הראשונה קיבלתי פאנצ'ר. איך לעזעזל אני מקבל פאנצ'ר על הכביש בכזאת קלות?! בשטח אני צריך לעבור על אבני צור שבורות כמה פעמים טובות עד שמתחיל בכלל להיות משהו (וגם אז החומר-נגד-פאנצ'רים מסדר את העניין). "ידעתי שרכיבת כביש זה סתם חארטה".

המשכתי להתאמן, בערך אימון אחד בשבוע על הכביש ועוד איזה שניים-שלושה בשטח.

יום אחד ניגשתי אל רפאל (לולו) טלמור (מנהל קבוצת "טריאתלון רמת-הנגב", שהיה גם הבוס שלי כשעבדתי ב"נוי") בחדר האוכל של הקיבוץ ושאלתי אותו האם אני אוכל להצטרף אליהם לאימון רכיבה אחד? בוודאי.

מפה לשם אני רשום באיגוד הטריאתלון ובקבוצה של רמת-הנגב; יש לי חליפת טריאתלון ישנה כזאת שנראית כמו מה שלבשו פעם הקאובויים מתחת למכנסי העור עם האקדח והז'אקט החום עם הסיגרים (מאוד מחמיא ל"חבילה"); ואני עף על תחרויות כאילו זה הדבר הכי כיפי בעולם (שלמען האמת זה לא רחוק מזה).

 

  

אז מה בכל זאת גרם לי לעשות הסבת מקצוע ל"כבישון"?

תכל'ס אני לא יודע להגיד. אולי זה הרצון להיות הכי טוב בדבוקה ("פלוטון"); אולי הריגוש והאדרנלין של תחרויות הכביש; או שזה בגלל שאני לא אוהב לרוץ ומי הים מלוחים מדי! יש הרבה סיבות...

מה שאני כן יכול להגיד שעכשיו זה כבר ממש קשה לצאת מזה. זה ממכר כמו כל דבר שעושה טוב לנפש. כשאני מפספס אימון או כשאני בשבוע רגוע של התאוששות, אני נכנס לדיכאון מסוים. הסיבה היחידה, כנראה, היא שחסר לי אנדורפינים בדם (מהוויקיפדיה: "חלק מקבוצה של חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח, ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח, בדומה לאופיאטים.האנדורפינים משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, אכילת שוקולד, עיסוי ואף במהלך השינה"), או שאולי סתם החלקתי על השכל...

 

 

לכתבות נוספות של סלבה

הדפס אותישלח לחברהוסף תגובהצור קשר
עבור לתוכן העמוד