צור קשר

כניסה לחברים רשומים

 
חפש את המטמון
4 - טג"ח
3 - מלך הגונגל
1

Tour אישי - קצת עליי...

31/08/2010
סלבה על אופניים (הגדל תמונה)

דלהי, הודו, דצמבר 2008, אני נכנס לחנות ספרים כדי להחליף איזה כמה ספרים שסיימתי לקרוא. על המדף אני מוצא את הספר שמתחיל בצטוט הבא: "אני רוצה למות בגיל 100, כשדגל ארצות הברית על גבי והכוכב של טקסס על הקסדה שלי, אחרי דהירה במורד ההר על אופניים במהירות של 120 קילומטר בשעה. ..". אני חושב שהציטוט הזה של לאנס ארמסטרונג, בספרו "בחזרה לחיים", היה אחד הדברים שגרם לי להתחיל לחשוב לכיוון הרציני בתחום הרכיבה (ואולי גם העובדה שאני אחרי מסע לא קטן של שמונה חודשים בגאורגיה ועוד ששה חודשים בהודו, ולא עשיתי שום דבר שמזכיר סוג של אימון כזה או אחר... אולי רק אימונים ממש טובים לקיבה).

 

היום אני נמצא רחוק מאוד מנקודת הזמן ההיא... אמנם עברו רק שנה ושמונה חודשים, אך בינתיים הספקתי לסיים עונת תחרויות שלמה בענף הטריאתלון (בתור חבר בקבוצת "טריאתלון רמת-הנגב") במקום הראשון בניקוד השנתי המצטבר לשנת 2009 במקצה הספרינט לגילאי 29-25; ביצעתי מעבר חד לענף אופני הכביש בתחילת 2010, עליתי על הפודיום בכמה וכמה תחרויות בקטגוריית הבוגרים/ספורט לגילאי 29-19, ואחרי אליפות הארץ (25-26/6/2010) עליתי לקטגוריית עילית (חוויות מהתחרויות בהמשך...).

 

  

 קצת על עצמי:

 

נולדתי בשנת 1984 בברית המועצות לשעבר (עוד לפני שנפטרו ממורשתו של האדון יוסף סטלין). לארץ עליתי עם הוריי ושני אחיי בשנת 1991, בגיל שש, ותוך ימים ספורים מצאנו את עצמנו בנגב, בקיבוץ משאבי-שדה, ומאז אנחנו שם...

 

מאז שאני זוכר את עצמי, שזה בערך מכיתה א', אני עוסק בספורט כזה או אחר... עד כיתה ז' בערך הייתי שחיין, אחרי "פגרה" של איזה שנתיים (שגם בה הייתי מנפח קצת שרירים עם פאפא) התחלתי להתכונן לצבא בחוג של כושר קרבי. הדבר תפס תאוצה הרבה יותר גדולה כשהתחלתי לקבל זימונים לכל מיני גיבושים של יחידות מיוחדות, שלא לדבר על מה שקרה למוטיבציה שלי אחרי שעברתי את הגיבוש ל-669.

ה"נפילה" בכושר התרחשה דווקא במהלך השירות הצבאי, כי למי יש כוח בזמן השירות הסדיר גם לשמור על כושר... כשיש זמן פנוי אתה בדרך כלל מנצל אותו לשינה או לקריאה או לכל דבר אחר שלא מזכיר את המד"סים הצוותיים.

 

אל האופניים נחשפתי לראשונה בתקופת התיכון. מדריך הנעורים שלנו היה לוקח אותנו מדי פעם לאיזו ארוחת ארבע או סתם קפה מפינג'אן, במדבר שמסביב לקיבוץ. למרות שרכבנו על אופני קיבוץ (ללא הילוכים), וכמעט תמיד היינו חוזרים ברגל עם פאנצ'ר, אהבנו מאוד את הרכיבות האלה במדבר. עם הזמן התחלנו לצאת איתו לרכיבות יותר רציניות ויותר רחוקות...

 

השיא היה טיול אופניים של שלושה ימים, ממכתש רמון לאילת (כ-150 ק"מ). רובנו מכירים את החוויה הראשונה של תחת שממש כואב אחרי רכיבה ארוכה במיוחד... אחרי הטיול הזה הסתובבנו בקיבוץ כאילו היינו בביקור בבית הכלא ונפל לנו הסבון במקלחת...

 

 

אז בגדול זה אני, והרכיבה על אופניים דקים ואלגנטיים בעלי אוכף צר וקשיח זה מה שעושה לי את זה (היי! בלי מחשבות גסות!). אולי זה קשה להבין למה אני קם כמעט בכל יום בשעה 05:00 לפנות בוקר עוד לפני שהעטלפים הולכים לישון ולמה אני מפסיק לתפקד בשעה 20:00 ומכבה אורות בשעה 21:00, שלא לדבר על ימי שישי (כיבוי אורות ב-20:00) ושבת לפנות בוקר שהולכים "לאיבוד", על אימונים רצחניים ועל שינה עד 12:00 בצהריים שלא קיימת... אבל "זה מה שמשיט לי את הספינה", כמו שאומרים אצלנו.

 

לכתבות נוספות של סלבה

הדפס אותישלח לחברהוסף תגובהצור קשר
תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אבי גנאור (26/10/2010 08:51:40)
עבור לתוכן העמוד