צור קשר

כניסה לחברים רשומים

 
חפש את המטמון
4 - טג"ח
3 - מלך הגונגל
1

עיר היפראקטיבית - תל אביב

לכל אחד תל אביב משלו: נווה צדק והשכונות ביפו. מוזיאון נחום גוטמן והבית של מאיר דיזנגוף. הירקון. שינקין. הפאבים, המסעדות ובתי הקפה. באפריל 1909 התחיל הסיפור של תל אביב. אחת הערים התוססות, העצבניות, המיוזעות והמקסימות שיש

פינות קטנות של עיר
לכל אחד תל אביב משלו. תל אביב של פעם ושל עכשיו. של יום ושל לילה. של רחוב דיזנגוף ושל אבן גבירול. של בניין העירייה וכיכר רבין. תל אביב של בתי הקפה והמסעדות. של הפאבים ובתי הקולנוע ונמל תל אביב. של קפה תמר, ושל קפה כזה וגם  חומוס אכרם. ומשם יורדים לשוק הכרמל - השוק. ושוק בצלאל. ואם אנחנו כבר בסביבה, אי אפשר להתעלם מהמועדונים השוקקים של רחוב אלנבי. והנה, הגענו לירקון. ועוד לא התחלנו להסתובב בתל אביב.

הדיונות של תל אביב
נסו לדמיין את התמונה המוזרה הזו. עשרות אנשים, לבושים בגדי חג, צועדים באמצע המדבר. הרגליים שוקעות בחול, השמש קופחת על הראש, החליפות נוטפות זיעה. הולכים והולכים ונאספים בנקודה שנראית אקראית למדי. שם, באמצע האין מקום הזה, עורכים בהתרגשות עצומה טקס מוזר. יש קצת דחיפות, צעקות, אבל באוויר עומדת תחושת חסד. כל העניין נראה כמו ספק מכירה פומבית, ספק טקס דתי של כת נידחת. מישהו עומד בצד ומפטיר בלעג, מתחת לשפתו המשורבבת: "חבל על הזמן, לא ייצא מזה כלום".
דווקא כן יצא מזה משהו. האנשים הללו, שנקהלו אל הדיונה, הגרילו את המגרשים של העיר החדשה שאמורה לקום בחולות. כך, בדיוק כך, התחיל באפריל 1909 הסיפור של תל אביב. אחת הערים התוססות, העצבניות, המיוזעות והמקסימות שיש.

עיר בתזזית . בלי הפסקה
שווה להקדיש יום לתל אביב. הזמן הנכון הוא שעות בין הערביים. מוטב להשאיר את הרכב במגרש חניה ציבורי (מומלץ חניון רדינג או רכבת צפון) ולהתנייד ברגל או במוניות.
עצה. אל תתכננו יותר מדי, תנו לאקראיות לסחוף אתכם. עיר היא מקום שמשתנה כל הזמן, כל יום פותחים וסוגרים פאבים ומסעדות, כל שבוע מוקמות ומפורקות תערוכות, כל שנה נחנך מוזיאון או אתר בילוי. שוטטות נינוחה תחשוף בפניכם רחובות צדדיים, גנים נסתרים ושאר דברים הסמויים מן העין שמתגלים פתאום, כשלא רצים. 
אי אפשר וגם לא צריך להספיק הכל. אנחנו לא בחו"ל. מה שלא תראו היום, תראו בפעם אחרת. קחו את הזמן.

עג'מי והחומוס של אבו חסן
מקום של קסם ים תיכוני, ארכיטקטורה נובו רישית, סימטאות ומפרצוני כורכר. חוף ים זך ומסעדות כיפיות. מי שחובב מורשת יוכל לבקר בבית הקברות היהודי העתיק של יפו, ברחוב ר' יהודה מראגוזה, המקום נעול ויש לבקש מראש מפתח בחברה קדישא, בטל': 5164595.
אם הזדמנתם בשעות לפני הצהריים, קחו חומוס ופול אצל אבו חסן. המקום הוא לא ממש מסעדה אינטימית עם נבל וכינורות, הנוהל הוא שנדחקים בתור, צועקים לחלל האוויר מה אתם רוצים, ובתוך דקה וחצי מקבלים הכל, בדיוק מה שביקשתם, ואז מחפשים מקום לשבת. על המדרכה, על מכסה מנוע של רכב חונה אחרי שווידאתם שבעל הרכב הוא אדם נוח לבריות (אם הוא לא, אתם כבר תדעו מיד). אם התפנה כיסא בתוך המסעדה, רוצו למלא פיס. זה היום שלכם.

הצדף, הדולפין וג'בליה
רחובות הצדף והדולפין מציגים ארכיטקטורה בעלת כוונות טובות. לפעמים יותר מדי. התוצאה היא משהו שנע בין קשקוש למדהים. גולשים דרומה, לג'בליה, שכונה שעדיין לא מצאה את זהותה. במילים פחות עדינות, על סף העולם השלישי. לכו בין הסימטאות, אין כאן הרבה אפשרויות לתעות בדרך. בקצה הדרומי של השכונה, חוף ג'בליה, מקום מטופח אך אותנטי. יש מספר מסעדות מזרחיות איכויות. מדרגות מוליכות אל החוף ואל המפרצונים. מדי ערב נראית כאן שקיעה מרהיבת עין. בשביל מה צריך לנסוע ליוון?

עצי ההדר ותעלות האבן
נווה צדק כבר זכתה למקום של כבוד בתודעה הישראלית, בעיקר בזכות מרכז סוזן דלל. איך שלא הופכים את זה, מדובר בסיפור הצלחה ענק, תרבותי, אסתטי וכלכלי. מתחם שבמקורו היה רחוב בתי הספר של השכונה הוותיקה וכיום מתקיימים בו מרכזי אמנות, מחול ותיאטרון. בכיכר שבין שני המבנים ההיסטוריים נטעו עצי הדר, רמז ומחווה לפרדסי יפו המפורסמים. תעלות אבן מזרימות מים, הד לסיפורי גן העדן האבוד. הכיכר מצליחה להוות מוקד משיכה לאנשים שבאים מקרוב ומרחוק. ילדים משחקים, קבוצות מטיילים, חתנים גמלוניים חנוטים בחליפה וכלות בשמלות לבנות מצטלמים בשלל פוזות לרגל יום שמחתם, ועוד התרחשויות הנערכות מעת לעת, מתיאטרון רחוב ועד שבוע הספר העברי.
המרכז נטוע בלב השכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות יפו בשלהי המאה ה19-. בראשיתה, היתה זו שכונת יוקרה שבה גרו נכבדי הקהילה. ביניהם משפחות רוקח, משפחת שלוש, אמזלג, אבולעפיה ואחרות. היתה זו קהילה רוחשת פעילות ובראשית המאה ה20- התלקטו בה יוצרים, אנשי רוח, עיתונאים וסופרים, הברנז'ה האינטלקטואלית של אז.
ברחוב שמעון רוקח, הרחוב הראשון של השכונה, תראו ארכיטקטורה מודרנית שמצליחה, בדרך כל, לשמור על צניעות מכובדת ונותנת כבוד למקום שבו היא ממוקמת. בין הבתים החדשים נותרו בתים ישנים, בני מאה שנה ויותר. יש תחושה של הרמוניה בין הישן לחדש - רחוב טולרנטי מאוד.

מומלץ: מוזיאון נחום גוטמן
לא להחמיץ בשום אופן את מוזיאון נחום גוטמן. לא צריך להיות מבין גדול באמנות כדי להתאהב במקום ובצייר. אפשר לבקש הדרכה. (תיאום בטל': 03-5161970), ובכדי להשלים את החוויה, סורו לבית רוקח הסמוך, ארמונו של מנהיג הקהילה.
נכדתו, הציירת והפסלת לאה מג'רו מינץ, אשת חזון אצילת נפש, שיקמה את בית סבה בכוחות עצמה והפכה אותו לפינת חמד. במקום מוצגות יצירותיה של האמנית ופינות המציגות הווי חיים של משפחת אמידים במאה ה19-. לא לפספס את הגינה שמאחורי הבית. במקום נערכים קונצרטים קאמריים, ניתן לקבל תוכניה של האירועים הקרובים (רצוי לתאם את הביקור מראש, בטל' 03-5162532).
ביציאה מבית רוקח נמצא מבנה ראינוע "עדן". מכאן אפשר לחזור לסוזן דלל (מומלץ דרך רחוב שרעבי), או להמשיך לרחוב אלנבי (מומלץ דרך רחוב יהודה הלוי). נקודה למחשבה: בכל השכונה הזו אין ולו פיסה של דשא, ובכל זאת יש תחושה של שלווה ירוקה, אפילו קצת פסטורלית. אולי הגיע הזמן שנלמד לעצב גינות כמו פעם, עציצים פורחים, ריצוף אבן, צמחים שממלאים חלל ולא זוללים מים, כמו במזרח התיכון.

הבית בשדרות רוטשילד 16
המילים "מרכז תל אביב" אינן נקשרות אסוציאטיבית עם המונחים "שלווה ורוגע", ובכל זאת, יש לה גם את זה. הולכים לאורך שדרות רוטשילד, מרימים את הראש ומסתכלים. בבית שמספרו 16 התגורר מאיר דיזנגוף. אחד האישים המסעירים בקורות ישראל. מיזוג של סוחר ממולח, עסקן מוכשר ופריק עתיר דמיון. האיש שהתחיל כראש ועד של שכונה נידחת והפך אותה לאחת הערים החשובות במזרח התיכון. בית דיזנגוף היה משכנו הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות, ובה' באייר תש"ח נערך בו טקס ההכרזה על מדינת ישראל. מומלץ להיכנס למוזיאון שמתאר באופן מכובד ונטול פתטיות את אחד הרגעים החשובים במקום ובזמן שבו אנו חיים.

כיפות אבן, קשתות וקימורים
ממשיכים לטייל לאורך השדרה ובוחנים את הארכיטקטורה עתירת הדמיון והקיטש שאפיינה את תל אביב בשנות ה20-. כיפות אבן, קשתות וקימורים, אריחי קרמיקה המתארים נופים רחוקים, פרזולי מעקות מסוגננים, פגודות תמוהות. בלב השדרה פסלי חוצות, עצים תמירי צמרת, שבילי אופניים. לצד השדרה, בתי קפה חינניים. אפשר ללכת בשדרה עד היכל התרבות או לפלוש צפונה לרחוב אחד העם, שניחן גם הוא בארכיטקטורה יוצאת דופן, ומשם לתעות עד למתחם שנקין.
רחוב שנקין הוא סיפור בפני עצמו. הגריניץ' ויליג' של ישראל. איזור שעבר ג'נטרפיקציה - תהליך שבו נכנסת אוכלוסיה צעירה למתחמים מזדקנים. הצעירים הביאו עימם מרד נעורים וחן עלומים שהתבטא בטיב המסחר במקום ובכלל באווירה המיוחדת הזו, כאילו, זאת אומרת, כזה, נו, אתם מבינים, לא ?

הירקון, גן הסלעים ורכבת ההפתעות
בלונדון יש תמזה, בבודפשט יש דנובה, בניו יורק יש הדסון, בתל אביב יש ירקון. נא לא להלעיז, מבחינת שפיעת המים, הירקון איננו נופל מן הנחלים האחרים שהוזכרו לעיל. השוני בינו לבין רוב הנחלים שלגדותיהם הוקמה עיר, הוא מיקומו בתודעה העירונית.
 על פי רוב, הנחל הוא ציר מרכזי בלב מרכז העסקים של העיר. הירקון עוצב דווקא כסביבת נופש ופנאי, וטוב שכך. פארק הירקון מכיל שפע אטרקציות, חלקם עבור תשלום, חלקם פתוחות לכל אדם בכל עת. יוזכרו גן הסלעים, הגן הטרופי, הצפארי, רכבת ההפתעות, האגם המלאכותי ועוד. סמוך לפארק  נמצא מוזיאון ארץ ישראל, מקום שמספק שפע פעילויות לכל המשפחה.
שיט בירקון הפך להיות, איך לומר, פחות אטרקטיבי מאז סיפור גשר המכביה הזכור לרע. אבל הליכה לאורך האפיק דרך גן ההרפתקאות מומלצת לכל הגילאים.

תל אביב של הקטנים
הכי נפלא להגיע לאחד מהחופים של תל אביב בשעות אחר הצהריים עם הזאטוטים והציוד הנלווה, כלומר כפות ודליים. לפרוש מגבת ולתת להם לבנות את הארמונות הכי גבוהים בעולם. אפשר גם להתפנק ולחפש בית קפה/מסעדה עם חוף צמוד ולהעביר את זמן הבנייה עם חברים טובים וכוס קפה הפוך. כחול, למשל, בחוף תל ברוך, היא אפשרות נפלאה.
המשקיענים יותר יכולים לבחור תמיד להיכנס ללונה פארק: שלל האטרקציות, המתקנים והספינות שמתנדנדות לכל הכיוונים ולא נופלות, רכבות הענק וגלגל הענק, שפעם היה נראה יותר גדול. אפשר לבלות כאן כמה שעות טובות בלי להרגיש.
אוהבי החיות והשעשועים יכולים מאוד ליהנות בצפארי. חובבי התרבות מוזמנים להיכנס למוזיאון הארץ או למוזיאון תל אביב. באגפי הילדים והנוער יש מגוון פעילויות יצירה ואומנויות מהנות לקטנים וגם לקטנים. לחילופין, אפשר להשאיר את הילדים ליצור ולנצל את הזמן לסיור בתערוכות. בכל בו שלום, הייתם? במוזיאון השעווה, ביקרתם? בקניון עזריאלי, הסתובבתם? בבית ביאליק, סיירתם? הילדים ייהנו בכל מקום. במיוחד, אם את היום הנפלא בתל אביב מסיימים בטיול ברכבת לחיפה, לראש העין או לבאר שבע.
ולסיום, מי שמבקש לערוך מסע מעמיק יותר יוכל להצטרף לסיור מודרך. לעיר הזו ולאנשים שגרו בה יש גם סיפורים מרתקים, מצחיקים ומרגשים. עיר שראשיתה בדיונות של חול והיא זורמת ומתערבלת כל הזמן, עיר של יום חולין. 

 

 


אם הזדמנתם בשעות לפני הצהריים, קחו חומוס ופול אצל אבו חסן. הנוהל הוא שנדחקים בתור, צועקים לחלל האוויר מה אתם רוצים, ובתוך דקה וחצי מקבלים הכל
לא להחמיץ בשום אופן את מוזיאון נחום גוטמן. לא צריך להיות מבין גדול באמנות כדי להתאהב במקום ובצייר. ובכדי להשלים את החוויה, סורו לבית רוקח הסמוך, ארמונו של מנהיג הקהילה
בראשיתה, היתה נווה צדק שכונת יוקרה שבה גרו נכבדי הקהילה. ביניהם משפחות רוקח, משפחת שלוש, אמזלג, אבולעפיה ואחרות. היתה זו קהילה רוחשת פעילות ובראשית המאה ה20- התלקטו בה יוצרים, אנשי רוח, עיתונאים וסופרים

הדפס אותישלח לחברהוסף תגובהצור קשר
עבור לתוכן העמוד